הילדה השקופה: למה הפרעת קשב אצל בנות מתגלה כל כך מאוחר?

ילדה/נערה יושבת בשורה השלישית, לא מפריעה, לא צועקת, לא קמה באמצע השיעור. המחברת שלה מסודרת יחסית, הציונים שלה בינוניים-טובים, והמורה כותבת בתעודה 'יכולה יותר אם תתאמץ'. אף אחד לא חושד שמדובר בהילדה השקופה של הכיתה, זו שמבלה את רוב השיעור בעולם משלה, שמגיעה הביתה מותשת מהמאמץ להיראות רגילה, ושאף אחד לא מפנה אליה אצבע כי היא פשוט לא 'מפריעה'. אני פוגשת אימהות שמספרות לי בדיוק את הסיפור הזה, כשהילדה כבר בכיתה ז' או ח', ולפעמים רק בתיכון.

למה בן מאובחן בכיתה א', ובת רק בחטיבה?

ההגדרה הרשמית של הפרעת קשב וריכוז מתייחסת להפרעה נוירו-התפתחותית שמתחילה בדרך כלל בילדות המוקדמת ונמשכת לעתים קרובות גם בבגרות, ומתאפיינת בקשיי קשב, פעלתנות יתר ואימפולסיביות. הבעיה היא שהתמונה הקלינית הזו נבנתה במשך שנים סביב הדגם הגברי של ההפרעה, הילד שקם מהכיסא, מפריע, מדבר בלי רשות. הגורמים המקצועיים מכירים כיום גם בתת-סוג אחר לגמרי: הפרעת קשב וריכוז עם דומיננטיות לתסמיני מוסחות, שנפוצה יותר בקרב בנות, ומתאפיינת בעיקר במוסחות ולא בהיפראקטיביות גלויה.

בפועל זה אומר שבן שמפריע נשלח לאבחון כי המורה 'לא יכולה איתו', ובת שחולמת בהקיץ נשלחת... לשום מקום, כי היא לא מהווה אתגר כלשהו לצוות החינוכי. בשטח המקצועי מדברים על כך שבנות רבות סובלות ממה שמכונה תת-אבחון, כלומר : אבחון פחות שכיח, ורוב הנשים מאובחנות רק כשהן בוגרות. אני רואה את זה שוב ושוב אצל תלמידות שמגיעות אליי בכיתות ד',ה' ואילך. הן כבר נושאות שנים של תסכול לפני שמישהו בכלל שאל את השאלה הנכונה.

איך נראית בפועל הפרעת קשב אצל בת? לא מה שדמיינתם..

ההבדל המרכזי הוא כיוון ההתנהגות: כלפי חוץ מול כלפי פנים. לרוב, בנות אינן מייצרות רעש סביבתי שמאפיין בנים עם הפרעת קשב, אלא מתנתקות, והניתוק בא לידי ביטוי בהתכנסות לתוך עצמן. זה בדיוק מה שהופך אותה לשקופה: היא לא בעיית משמעת, היא בעיה שקטה שקל מאוד לפספס בכיתה של מעל שלושים תלמידים בכיתה.

מהניסיון שלי כמאמנת התנהגותית קוגניטיבית , כמחנכת כיתות בעבר וכמורה להוראה מותאמת (מתקנת), אלה הסימנים שחוזרים על עצמם אצל בנות שמגיעות אליי באיחור:

• הן חולמות בהקיץ , נעימות חייכניות, עם עולם פנימי משלהן.
• מחברות מסודרות , כתב מעוצב, אבל תוכן חלקי , תשובות קצרות..
• מאמץ עצום 'להיראות בסדר' שמתבטא בעייפות קיצונית מהצהריים.
• רגישות רבה לביקורת וניסיון להסתיר קשיים מהסביבה ומעצמה.
• ירידה בביטחון העצמי שמתבטאת כביישנות או כשקט, ולא כהתנהגות בעייתית.
• פרפקציוניזם שמכסה על קושי אמיתי בארגון ובתכנון משימות.

המחיר של להיות שקופה שנים ארוכות

אבחון מאוחר הוא לא רק עניין טכני של תזמון. כאשר ילדה אינה מאובחנת בזמן, היא עשויה לגדול עם תחושת תסכול מכך שהיא 'לא כמו כולם' ולפתח דימוי עצמי נמוך. במקום להבין שהמוח שלה עובד אחרת, היא לומדת פרשנות אחרת לגמרי: שהיא עצלנית, לא מספיק חכמה, או פשוט 'לא משקיעה מספיק'. הפרשנות הזו נטמעת עמוק, והרבה פעמים היא זו שמובילה לחרדת בחינות, להימנעות ממטלות ולנשירה סמויה, תלמידה שפיזית נמצאת בכיתה אבל מנטלית כבר ויתרה מזמן.

חוויות חוזרות של תסכול, דחיינות וקשיי ויסות רגשי עלולות לגרום להן לפחד מכישלון ולהימנע מאתגרים. אני רואה את זה קונקרטית: תלמידות שמוותרות מראש על מקצועות רבי מלל כמו ספרות או היסטוריה, לא כי אין להן יכולת, אלא כי הן כבר 'יודעות' שהן ייכשלו. הן חוות הצפה רגשית מול טקסטים ארוכים, אינן יודעות איך להתחיל לכתוב תשובה, למזג טקסטים ועוד. חלק מהתלמידות שמגיעות אליי עוברות איתי תהליך ומבלתי נראות הן מרגישות משמעותיות.

הקשר לשפה ולכתיבה, איפה זה נראה קודם כל?

אצל בנות רבות, הסימן הראשון להפרעת קשב לא מגיע מהתנהגות אלא מהכתיבה. פסקת טיעון מרשימה בעל פה ומתפוררת על הדף, כתיבה ממזגת שקוטעת רעיון באמצע כי הקשב זז הצידה, טקסט שמתחיל מצויין ומאבד כיוון אחרי שלוש שורות. זה לא קשור לרמת המילים או לכתב היד, זה קשור ליכולת לארגן רצף מחשבות תוך כדי כתיבה, כשהקשב תנודתי.

כשילדה מוצפת רגשית מהתסכול המצטבר, יש פשוט פחות מקום פנוי בראש ללמידה, זה לא עניין של רצון טוב. זו הסיבה שבעבודה שלי בהוראה מותאמת (מתקנת) בשפה ,אני לא מתחילה מ'לתקן' את הכתיבה, אלא מבינה קודם מה קורה רגשית ותפקודית לפני שהעט נוגע בדף.

מהילדה השקופה לאמא שמזהה את עצמה

אני נאנחת.. אכן, אמא שמביאה את הבת שלה לפגישת היכרות, ובמהלך השיחה עוצרת ואומרת 'רגע, זה בדיוק אני בגיל שלה'. זו לא הפתעה. אותה ילדה עם הפרעת קשב שלא אובחנה בזמנה גדלה להיות אישה ובהמשך -אימא. הדפוסים שהיא פיתחה כדי 'לשרוד' את בית הספר, הדחיינות, החרדה מפני כישלון, הביקורת העצמית הקשה, ממשיכים ללוות אותה גם כהורה, ולפעמים דווקא הם אלה שמקשים עליה להכיל את הקשיים של הבת שלה בלי להיכנס לתחושת אשמה.

אני מאירה לאימהות האלה את התובנות: אם את מזהה בעצמך את הילדה השקופה, זה בדיוק הידע שהופך אותך לשותפה הכי טובה שיש לבת שלך היום. את כבר יודעת מבפנים מה זה להרגיש 'לא מספיק', ואת יכולה למנוע מהבת שלך לשאת את זה עוד עשרים שנה. לפעמים גם האם ואני נפגשות לאימון תפקודי ממוקד כדי ללטש את התפקודים הניהוליים של עצמה.

מה עוזר בפועל, ולא רק 'לחזק אותה'?

העצה השכיחה שהורים מקבלים היא 'לחזק ביטחון עצמי', וזה נכון אבל חלקי מאוד. ביטחון עצמי לא נבנה מסיסמאות, הוא נבנה מחוויות הצלחה חוזרות בתחומים שבהם הילדה מתקשה בפועל. זו הסיבה שפיתחתי מודל שמחבר אימון תפקודי להוראה מותאמת (מתקנת) בשפה, כך שהתלמידה לא צריכה לנדוד בין מטפלת רגשית למורה פרטית, אני מלווה אותה גם ברמה הרגשית וגם ברמה הלימודית הקונקרטית.

במפגשי האימון אני עובדת דרך משחקים, קלפים אימוניים, ביבליותרפיה, מיינדפולנס וכלים מ-CBT ומהסכימה תרפיה, כדי לגלות יחד עם התלמידה את העוצמות והתחומים שבהם היא באמת טובה, לא רק את מה שלא עובד. במקביל, במפגשי ההוראה המותאמת אנחנו עובדות על כישורי למידה ממשיים, עד לבחינות הבגרות. אם הילדה כבר נתמכת רגשית ויש לה חוסן חברתי סביר, לפעמים מספיקה הוראה מותאמת בלבד; אבל כשיש גם הצפה רגשית, גם דימוי עצמי נמוך וגם פערים לימודיים, המודל המשולב שפיתחתי- הוא זה שמניע לשינוי אמיתי.

מתי לשקול גם בירור רפואי?

אני לא רופאה ולא נותנת המלצות רפואיות, אבל מהניסיון שלי, כשמיצינו טכניקות למיקוד קשב ועדיין יש תנודתיות משמעותית שפוגעת ביום-יום, זה הזמן להפנות לבירור אצל נוירולוג או פסיכיאטר. אני נוהגת לתאר את הטיפול התרופתי כמו משקפי ראייה: הוא לא הופך את הילדה למישהי אחרת, הוא פשוט מאפשר לה לראות בבירור את מה שהיה שם כל הזמן. האתגר האמיתי הוא התאמת ה'משקפיים' הנכונות, המינון והסוג המתאימים לה, ולרוב היתרון הכי גדול לא נמצא רק בציונים, אלא בהקלה הרגשית: פחות תחושת כישלון יומיומית, פחות מאבק פנימי סביב כל מטלה קטנה.

כמה זמן לוקח עד שרואים שינוי?

הורים שואלים אותי את זה כמעט תמיד, ואני משתדלת לענות בכנות: זה תלוי במצב הספציפי של הבת, בגיל שבו מתחילים, ובעומק הפערים הרגשיים והלימודיים שנצברו. עם זאת, כשמדובר ב"הילדה השקופה", שהתרגלה שנים להסתיר את הקושי, מדובר לרוב בליווי שנמשך לאורך שנות הלימודים עד שנרגיש ביחד את המסוגלות לפרוש כנפיים ולעוף. השינוי הראשון שרוב ההורים מדווחים עליו הוא לא בציונים אלא באווירה שחלה בבית, פחות בכי לפני שיעורי בית, פחות הימנעות, יותר נכונות לנסות, להרחיב את המעגל החברתי, להירשם לחוגים...

אני מלווה משפחות באזור הוד השרון, המושבים בסביבה, רעננה, כפר סבא ורמת השרון, ותמיד אומרת אותו דבר: הצעד הראשון הוא לא אבחון מושלם, אלא הקשבה אמיתית לילדה שמאותתת בשקט. ב"דף חדש" אני יודעת מניסיון של שנים ארוכות ,שאפשר לפתוח דף חדש בכל שלב, גם אחרי תקופה כל כך ארוכה שהייתה שקופה.