הוראה מותאמת (מתקנת )בשפה: כשאמא מזהה בעצמה את הילדה שלא אובחנה.

הפרעת קשב לא תמיד קופצת החוצה כמו שרואים בסרטים, עם ילד שרץ בכיתה ולא יושב במקום. לפעמים היא יושבת בשקט בשורה השלישית, מסיימת את המבחנים בזמן, ומקבלת ציונים סבירים, וכשההורה מולי מתחיל לספר לי על הבת שלו, אני שומעת אותו עוצר באמצע המשפט ואומר: "רגע, זה בדיוק מה שאני עשיתי בגיל שלה". אני מלווה הוראה מותאמת בשפה ואימון תפקודי כבר שנים, ואת הרגע הזה, שבו הורה מזהה בעצמו את הילד שלא אובחן, אני פוגשת שוב ושוב, במיוחד אצל אימהות.

הרגע שבו הסיפור של הילד פותח דלת לסיפור שלי

כשאמא יושבת מולי ומתארת את הבת שלה, את הבלגן בתיק, את הדחיינות בשיעורי הבית, את התחושה שהיא "לא באמת מנסה", יש רגע שבו המבט שלה משתנה. היא לא מדברת יותר על הבת, היא מדברת על עצמה. "גם אני הייתי ככה", היא אומרת, "רק שאף אחד לא קרא לזה ככה". זה לא זיכרון מקרי. זה סימן שהיא מזהה תבנית שהיא חיה בתוכה עשרות שנים בלי מילה שמסבירה אותה.

אני עצמי אמא לבן שגדל עם הפרעת קשב, ואני יודעת מה זה לעבור מסע ארוך של מודעות עד שמבינים שהמאבק היומיומי לא נובע מחוסר רצון או מעצלנות. דווקא התחושות הקשות של עצב, הכחשה וכעס הן שאפשרו לי, בסופו של דבר, להתיידד עם הפרעת הקשב, ולראות אותה אחרת. כשהורה מגיע לתובנה הזאת דרך הילד שלו, זה בדיוק אותו מסע, רק שהוא מתחיל הרבה שנים מאוחר יותר.

למה דווקא אמהות מזהות את עצמן כל כך הרבה?

יש סיבה לכך שהתופעה הזאת שכיחה יותר אצל אמהות מאשר אצל אבות. הסיבה לכך שנשים מאובחנות מאוחר טמונה כנראה בעובדה שאצל נשים יש פחות ביטוי חיצוני של היפראקטיביות או התנהגויות שמפריעות לסביבה בילדות, בעוד שאצל בנים היפראקטיביות מתבטאת בדרך כלל כתנועתיות יתר ופעולות אימפולסיביות. ילדה שקטה, שמדברת בלי הפסקה בראש שלה אבל לא הורסת שיעור, פשוט לא נראית כמו "ילד עם קשב" בעיני מורה או הורה.

הפיצוי על הפרעת הקשב בילדות יכול להתפתח מבלי שהאדם מודע לכך, ומאמץ מתמשך לפצות בעזרת סביבה תומכת ורמת חשיבה גבוהה יכול לגרום לכך שהפרעת הקשב נותרת חבויה במשך שנים, כשביצועים לא מוצלחים מיוחסים לפגם אישי ומובילים לאשמה עצמית ולדימוי עצמי נמוך. זה בדיוק מה שאני שומעת מאמהות: לא "היה לי קשה", אלא "היה משהו לא בסדר בי". וזה ההבדל בין ילדה שידעה שיש לה אתגר, לבין ילדה שגדלה עם תחושה עמומה שהיא פשוט לא מספיק טובה.

למה זה לא קרה לפני עשרים או שלושים שנה?

חשוב לי להבהיר משהו לאמהות שמגיעות אליי עם תחושת החמצה: זה לא שהן היו פחות שכיחות עם הפרעת קשב בילדותן. גם היום שומעים יותר ויותר אנשים בכל הגילים שחושבים שיש להם הפרעת קשב וריכוז, אבל המחקרים והנתונים מעידים ששיעור האנשים עם ההפרעה לא משתנה, אלא שהמודעות גדלה והשיח בנושא גורם ליותר אנשים לפנות לאבחון. במילים אחרות, האמא שיושבת מולי לא "פספסה משהו נדיר", היא גדלה בתקופה שבה פשוט לא ידעו לזהות את מה שהיא חוותה כל יום.

זה משנה את כל הזווית. במקום להסתכל אחורה בכעס על מערכת שלא ראתה, אפשר להסתכל קדימה עם ידע שהיא לא היתה יכולה לקבל אז, וכן, לתת אותו עכשיו לילד או למתבגר שיושב מולה.

מלכודת שנפתחת ברגע הזיהוי

יש רגע מסוכן שמגיע מיד אחרי הזיהוי, ואני רוצה להתריע עליו במפורש: ההורה שמזהה בעצמו את הילד, לפעמים נופל למלכודת של "אם אני התגברתי לבד, גם הוא יתגבר". זו מלכודת ,כי מה שנראה כמו התגברות היה בעצם שנים של פיצוי מתיש שגבה מחיר רגשי כבד, לא נוסחה שאפשר להעביר לילד כמו שהיא.

מלכודת הורית נוספת קשורה לכעס: כשאמא מזהה בילד שלה בדיוק את מה שהיא נאבקה בו, לפעמים היא מגיבה בחריפות דווקא כי זה כואב לה מקרוב מדי. הכעס הזה לא בא ממקום של חוסר אהבה, הוא בא מהזיכרון של הכאב שלה עצמה. כלים של ויסות רגשי, כמו עצירה של רגע לפני תגובה אוטומטית ושאלה "מה אני בעצם מנסה למנוע ממנו", עוזרים לצאת מהמעגל הזה.

• לתת לזיהוי לעורר אמפתיה, לא ביקורת עצמית או ביקורת על הילד.
• לזכור שמה שעבד לי בתור ילדה לא בהכרח מתאים לילד שלי היום.
• לעצור לפני תגובת כעס ולשאול :"מה עומד מאחוריה"?
• לשתף את הילד בעדינות: "גם לי זה היה קשה בגילך", בלי להפוך את השיחה לספר על עצמי..
• לפנות לליווי מקצועי גם עבור ההורה, אם התחושות מציפות מדי.

מה עושים עם התובנה הזאת, ולמה היא לא נעצרת שם?

אני רוצה להיות ברורה: הזיהוי העצמי של ההורה הוא כלי עוצמתי, אבל הוא לא הטיפול. הוא לא צריך להוביל לאבחון עצמי מהיר או לניסיון "לפצות" את עצמי דרך הילד. הוא כן יכול, ולרוב צריך, להוביל לשינוי בדרך שבה ההורה מדבר עם הילד ומבין אותו, כי מי שחווה על בשרה את התסכול מהתיוג "עצלן" או "לא מנסה מספיק", יודעת בדיוק כמה חשוב שהילד שלה לא ישמע את זה.

מהניסיון שלי, ההורים שמצליחים להשתמש בזיהוי הזה בצורה הכי בריאה, הם אלה שמפנים אותו לפעולה קונקרטית: הבנה טובה יותר של תפקודים ניהוליים, סבלנות רבה יותר לתהליכי למידה שלוקחים זמן, ונכונות לחפש ליווי מקצועי במקום להישאר לבד עם התחושה.

כשההבנה הופכת לכלי בהוראה ובאימון

המודל שפיתחתי מחבר בין אימון תפקודי להוראה מותאמת, כדי שהתלמיד לא יצטרך להתנייד בין מטפל רגשי למורה נפרד. במפגשי האימון אנחנו מגלים יחד עוצמות ותחומי עניין, מתוך תקשורת בגובה העיניים ובלי שיפוט, בעזרת קלפים אימוניים, ביבליותרפיה, מיינדפולנס וכלים מה-CBT ומהסכימה תרפיה. במפגשי ההוראה המותאמת, לעיתים נקראת גם הוראה מתקנת (מותאמת), אני מתחברת ליכולות הלימודיות ומטפחת כישורי למידה, בדגש על לשון ומקצועות רבי מלל, עד לבחינות הבגרות.

לילדים רבים שהגיעו אליי חסרי ביטחון ומוטיבציה, נקודת המפתח לא הייתה "עוד שיטת לימוד" אלא הרגע שבו מישהו ראה את הסקרנות שלהם ואת החשיבה מחוץ לקופסה שלהם, ולא רק את מה שחסר. חלקם סיימו בגרויות בהצלחה והתגייסו לתפקידים משמעותיים, לא כי הפסיקו להיות מי שהם, אלא כי מישהו ליווה אותם עם הכלים הנכונים.

מתי מספיקה הוראה מותאמת, ומתי צריך גם אימון?

אחת השאלות שהורים שואלים אותי הכי הרבה: "האם אפשר רק שיעורים פרטיים בלשון, בלי כל השאר?". התשובה הכנה: זה תלוי בילד. אם הילד או המתבגר נתמכים רגשית ויש להם חוסן חברתי סביר, לעיתים הוראה מותאמת בשפה לבדה מספיקה כדי לשפר ציונים ולהחזיר ביטחון. אבל כשיש הצפה רגשית, חרדת ביצוע או תחושת כישלון עמוקה, ההוראה לבדה לא מספיקה, כי ילד מוצף רגשית פשוט לא פנוי ללמידה, ואז המודל המשולב הוא זה שמניע שינוי אמיתי.

שאלה נוספת שחוזרת היא "כמה זמן זה לוקח"? אין תשובה אחידה, זה תלוי לגמרי במצב התלמיד, בגיל שבו מתחילים ובעומק הקושי. לרוב מדובר בליווי של שנים ולא של חודשים בודדים, בדיוק כמו שהזיהוי העצמי של ההורה לקח שנים להבשיל.

וכשהתמונה כוללת גם שאלה על תרופה

כשאמא מזהה את עצמה בילד, לעיתים עולה גם השאלה על טיפול תרופתי, גם עבור עצמה וגם עבור הילד. העמדה שלי בנושא הזה ברורה: אחרי שמיצינו טכניקות למיקוד קשב ועדיין יש תנודתיות משמעותית בקשב, אני ממליצה להורים לפנות לאבחון אצל נוירולוג או פסיכיאטר. אני לא רופאה ואינני נותנת הוראות רפואיות או ממליצה על תרופה ומינון מסוימים, אבל מבחינתי הכדור הוא סוג של משקפי ראייה, האתגר האמיתי הוא במציאת ההתאמה הנכונה, לא בעצם הרעיון. ולא פחות חשוב: היתרון שלו הוא לא רק לימודי, אלא גם רגשי, ילד שמצליח למקד את הקשב שלו, לרוב גם נרגע ומרגיש פחות כישלון.

מה עוד מסייע לתלמידים שנמצאים בנתק מלמידה

כשילד או מתבגר מגיעים במצב של נתק כמעט מוחלט מלמידה, לא מגישים עבודות, לא פותחים ספר, השאלה הראשונה שלי היא לא "איך נחזיר אותו ללמידה" אלא "מה עדיין מעניין אותו". שיפור מיומנויות התמודדות ושליטה עצמית לצד הדרכת הורים בכלים להתמודדות ולתמיכה בילד בבית הם חלק בלתי נפרד מהדרך חזרה, לצד התאמות לימודיות ממוקדות שמפחיתות את תחושת הכישלון היומיומית.

המוטיבציה כמעט אף פעם לא חוזרת דרך לחץ או תגמול חיצוני בלבד. היא חוזרת כשהתלמיד מרגיש שמישהו רואה אותו כמי שהוא, ומשם אנו מתחילים לסלול את הדרך ללמידה.