חרדה חברתית אצל מתבגרים עם הפרעת קשב: הסימנים ומה עוזר בבית?

התלמיד שמרים יד כל שתי דקות, קוטע את חבריו באמצע משפט ונראה הכי בטוח בכיתה, יכול להיות אותו נער שבלילה שלפני מסיבת כיתה לא נרדם, ובדרך לבית הספר מתלונן פתאום על כאב בטן. הפער הזה, בין ההתנהגות הרועשת כלפי חוץ לבין המצוקה הפנימית, הוא בדיוק מה שהופך חרדה חברתית אצל מתבגרים עם הפרעת קשב לכל כך קשה לזיהוי. אני דבי לוי-עמינוב, מאמנת תפקודית ומורה להוראה מותאמת(מתקנת) בשפה, וכשהורה מגיע אליי ואומר לי "הוא כל כך חברותי, איך יכול להיות שהוא חרד"? אני מסבירה שההנחה הזו היא בדיוק המכשול הראשון בדרך לזיהוי נכון.

הפרדוקס של הילד הקולני: כשאימפולסיביות מסווה פחד

לא כל מי שסובל מחרדה חברתית מתאים לדימוי המוכר של אדם מופנם, חרד וזהיר. יש גם מי שההתנהגות החיצונית שלו רחוקה לגמרי מהדפוס המסויג והשמור הזה, ודווקא אצל מתבגרים עם הפרעת קשב קל במיוחד לפספס את התמונה הזו.

אצל מתבגרים עם פרופיל קשב מהסוג המשולב, הכולל גם היפראקטיביות, הקושי החברתי מתבטא לרוב דרך אימפולסיביות: קושי חברתי הנובע מאימפולסיביות וקשיי ויסות עצמי, שמוביל להתנהגויות כמו קטיעת אחרים, הערות לא מתאימות וקושי להתמקד. אלה בדיוק ההתנהגויות שגורמות לתיוג 'ילד קולני' או 'חצוף', בזמן שמתחתיהן מסתתר פחד אמיתי מהערכה חברתית.

לעומת זאת, מתבגרים עם פרופיל קשבי בלבד, ללא מרכיב היפראקטיבי בולט, נוטים להיראות שונה לגמרי: אנשים עם הצורה הקשבית של הפרעת הקשב עשויים להיראות פסיביים וביישנים יותר בהשוואה לצורה המשולבת. אצלם קל יותר לחשוד בחרדה חברתית, אבל דווקא בגלל זה קל גם לפספס אותה כי היא נבלעת בתוך תיאור כללי של 'ילד שקט'.

הבנות שלא רואים: כש'שקטה מדי' זה לא רק אופי

בהרבה בנות שמתגלות מאוחר, הפרופיל הקשבי נראה כמו ילדה חלומית, מאורגנת למראית עין ושקטה מדי, ולא כמו התמונה הקלאסית של הפרעת קשב. כשחרדה חברתית מצטרפת לתמונה הזו, הבת לא הופכת לבעייתית מבחינת המורה, היא פשוט נעלמת עוד יותר: מדברת פחות בקבוצה, נמנעת מלהרים יד, ומוצאת את עצמה לבד בהפסקות בלי שאף אחד שם לב לתהליך.

לא פעם, כשאני מסבירה את התמונה הזו להורה שיושב מולי, אני רואה אצלה הכרה שקטה. היא מזהה בתיאור את עצמה כילדה שגדלה ככה, הרבה לפני שהיה לזה שם או אבחנה. זו לא עובדה שצריך להיעצב ממנה, אלא נקודת מוצא שימושית: אם זה מוכר לך מהילדות שלך, סביר שתזהי את הסימנים אצל הבת שלך מוקדם יותר ממה שמישהו אחר יזהה אותם.

סימנים שחוזרים על עצמם, בבית ובכיתה

חרדה חברתית אצל מתבגר עם הפרעת קשב כמעט תמיד מתבטאת בדפוס חוזר, לא באירוע חד פעמי. שילוב של כמה מהסימנים הבאים, במיוחד כשהם חוזרים על עצמם לאורך שבועות, הוא מה שמבדיל בין קושי נקודתי לבין דפוס שמצריך תשומת לב:

• הימנעות חוזרת מפעילויות חברתיות, כולל כאלה שבעבר הוא נהנה מהן.
• כאבי בטן, כאבי ראש או תחושת בחילה בבקרים שלפני אירוע חברתי בבית הספר.
• חזרה מנטלית על מה שהולך להיאמר, עוד הרבה לפני שהמפגש או השיחה מתחילים.
• "בדיקה" אובססיבית של מה שנאמר בשיחה, שעות ואפילו ימים אחרי שהיא הסתיימה.
• הימנעות ממגע עין, משיחות טלפון או מהצטרפות לעבודה בקבוצה בכיתה.
• ירידה הדרגתית במצב הרוח ובתפקוד הכללי, לא רק בהקשר החברתי הנקודתי.

חלק מהתבניות הנפוצות כוללות חזרה מנטלית על שיחות לפני שהן קורות, הימנעות ממגע עין, הימנעות מפעילויות קבוצתיות וניתוח יתר של שיחות אחרי שהן מסתיימות, ואילו ברמת ההתנהגות היומיומית ירידה במצב הרוח ובתפקוד הכללי מתבטאת למשל בסירוב ללכת לחוגים שבעבר נהנה מהם.

למה דווקא הפרעת קשב מהווה קרקע פורייה לחרדה?

הקשר בין הפרעת קשב לחרדה חברתית אינו מקרי, והוא גם לא חד-כיווני. נוכחות תסמיני חרדה חברתית עשויה להחריף עוד יותר את המוטיבציה החברתית הנמוכה ממילא אצל מתבגרים עם הפרעת קשב, כך שנוצר מעגל: קושי חברתי מוביל לחרדה, והחרדה מובילה לעוד הימנעות ועוד קושי חברתי.

אצל אנשים עם הפרעת קשב, תסמיני חרדה חברתית קשורים גם לפגיעה במיומנויות חברתיות, לבידוד חברתי ולפגיעה בדימוי העצמי. במילים אחרות, זה לא רק פחד מופשט, אלא תהליך שמשפיע על הדרך שבה המתבגר תופס את עצמו מול חבריו.

אצל חלק מהמתבגרים עם הפרעת קשב מצטרף גם חשש שאחרים ישימו לב לתסמינים של ההפרעה עצמה, כמו תזוזתיות, התנתקות מהשיחה או אמירת משהו אימפולסיבי. זהו פחד כפול: פחד מהערכה חברתית כללית, ועליו נוסף פחד ממוקד מכך שה'אני האמיתי' שלו ייחשף ויישפט.

מלכודת ההורים: בין דחיפה להימנעות משותפת

התגובה ההורית הנפוצה ביותר היא דחיפה מתוך כוונה טובה: 'תתגבר', 'תיכנס, זה לא נורא', 'כולם מרגישים ככה'. בפועל, דחיפה כזו מלמדת את המתבגר שהתחושה שלו לא לגיטימית, ומגבירה את הלחץ בדיוק ברגע שהוא זקוק להרגעה. התוצאה היא לרוב התנגדות חזקה יותר, לא פחות.

המלכודת ההפוכה פחות מדוברת אבל לא פחות מזיקה: הורה שמתקשר לבית הספר ומודיע שהילד חולה בכל פעם שיש אירוע חברתי מאיים, כדי לחסוך לו את המצוקה הנקודתית. כל 'הצלה' כזו מחזקת את המסר שהמצב באמת מסוכן מדי מכדי להתמודד איתו, והמעגל של ההימנעות רק מתהדק.

המקום הבריא נמצא בין השניים: הכרה מלאה בפחד בלי לנסות לבטל אותו במילים, לצד ציפייה עקבית וקטנה שהמתבגר יתמודד עם צעד אחד נוסף, ולא עם כל הסיטואציה בבת אחת.

חשיפה הדרגתית: איך בונים ביטחון צעד אחר צעד?

חשיפה הדרגתית פירושה פירוק הסיטואציה המפחידה למדרגות קטנות, כך שהמתבגר נחשף תמיד לרמת האתגר שהוא כרגע מסוגל לעמוד בה, ולא לקפיצה שמציפה אותו. אם המטרה הסופית היא להצטרף לעבודה בקבוצה, המדרגה הראשונה יכולה להיות משפט אחד קצר שהוכן מראש, לא שיחה שלמה.

תרגול מראש עוזר במיוחד אצל מתבגרים עם הפרעת קשב, כי הוא מוריד את העומס על הריכוז בזמן אמת: אם המשפט הראשון כבר מוכן וחזרתם עליו יחד בבית, אין צורך להמציא אותו תחת לחץ מול הכיתה. חיזוק צריך להינתן על הניסיון עצמו, גם אם הוא לא הצליח במאה אחוז, ולא רק על תוצאה מושלמת.

מול בית הספר, אפשר לבקש התאמות נקודתיות שאינן קשורות להישגים לימודיים אלא לרמת החשיפה: אפשרות למענה בכתב במקום בעל פה בשלב מסוים, בחירה מוקדמת של בן זוג לעבודה בקבוצה, או ידיעה מראש על מועד הצגה בעל פה כדי לאפשר הכנה. אלה צעדים זמניים שמטרתם לבנות ביטחון, לא לפטור לצמיתות מהתנסות חברתית.

מתי השיחה בבית כבר לא מספיקה?

לא כל מקרה נפתר בצעדים ביתיים. כשההימנעות מתרחבת גם אחרי שבועות של עבודה הדרגתית, כשהתסמינים הגופניים נהיים חמורים יותר, או כשהמתבגר מתחיל לוותר גם על קשרים שהיו משמעותיים לו, זה הרגע לשלב גורם מקצועי נוסף שמתמחה בטיפול בחרדה, לצד העבודה על הקשב והלמידה.

חלק מהערך של המודל שפיתחתי הוא בדיוק כאן: אימון תפקודי נפגש עם הוראה מתקנת (מותאמת) באותו מרחב, כך שהמתבגר לא צריך לנווט בין מטפל רגשי אחד למורה אחר כדי לקבל מענה לשני הצדדים של אותה תמונה. כשחרדה חברתית חלק ממנה נובעת מפחד מהצד הלימודי, הטיפול בשני המישורים יחד מונע מצב שבו עובדים על אחד בלי לגעת בשני.

ככל שהורה מזהה את הסימנים מוקדם יותר ונמנע משני הקצוות, גם הדחיפה וגם ההימנעות המשותפת, כך קל יותר למתבגר לחזור בהדרגה אל המרחב החברתי בלי להרגיש שהוא נכשל בכל פעם מחדש.